ב״מי לה סול״, הנגינה איננה מטרה בפני עצמה – אלא כלי לתרגול מוחי, רגשי וחברתי בגיל מבוגר.
התרגול הקבוצתי יוצר סנכרון עמוק בין משתתפים – מוחי, נשימתי ורגשי – מחזק תחושת שייכות, מעלה אוקסיטוצין ומפחית בדידות, שהיא גורם סיכון מרכזי לדמנציה.

לכל משתתף יש מקום – קול, קצב ותפקיד. אין מבחנים או תחרות. הטעות היא חלק מהלמידה, והחוויה כולה בונה ביטחון, קואורדינציה ותחושת ערך.

לאורך זמן, התרגול תורם להאטת ירידה קוגניטיבית, שיפור זיכרון ויציבה, הפחתת חרדה ודיכאון, והגברת חיוניות, שמחה ומשמעות.

כשלימוד ותרגול מוזיקלי נעשה בקבוצה — ההשפעה המוחית, הגופנית והנפשית מקבלת מכפיל כוח בזכות המרכיב החברתי: הגברת ההנאה והתגמול המוחי – שירה או נגינה משותפת מגבירה הפרשת אוקסיטוצין ("הורמון החיבור") ודופמין, מה שמחזק תחושת שייכות, אמון והנאה. סנכרון ביולוגי ("entrainment" חברתי) – פעימה וקצב משותפים מסנכרנים לא רק תנועות, אלא גם קצבי לב, נשימה ופעילות מוחית בין המשתתפים. נמצא שזה מעודד אמפתיה ושיתוף פעולה. הגברת הנוירופלסטיות – תרגול קבוצתי דורש הקשבה הדדית, תיקון בזמן אמת והתאמה לאחרים, מה שמפעיל רשתות מוחיות נוספות מעבר לנגינה אישית. השפעה רגשית מוגברת – סביבת תמיכה ומגע חברתי מפחיתים קורטיזול ומשפרים את היכולת הרגשית להתמודד עם לחץ, יותר מאשר תרגול לבד.